כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתן.

חרש שוטה וקטן, פטורים. וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיוון שאינו שומע – לאו בר חיובא הוא.

הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (בית יוסף).

אשה פטורה, משום דהוי מצוַת עשה שהזמן גרמא.

אנדרוגינוס מוציא את מינו. טומטום, אפילו את מינו אינו מוציא.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.

אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע. וכן אחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן. אבל אין מברכות, ולא יברכו להן.

הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ"ה סעיף ב' הגה א' (דעת עצמו).

המודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה. ודווקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו; אבל אם אמר לו המודר: "תקע והוציאני", אסור.

הגה: ואם אמר: "קונם תקיעותיו עלי", בכל עניין אסור (ר"ן).

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא.

נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע.

מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו, יצא, שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו.

לפיכך, מי שהיה מהלך בדרך, או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח ציבור, יצא אם נתכוון לצאת; שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.