לעילוי נשמת יקירכםלהזמנת הקדשה
מורשת התפילה, בימי לפסשולחן ערוך אורח חיים סימן תקסא
הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע.
(ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמן הצופים לירושלים) (ב"י).
הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: "ציון היתה מדבר שממה", וקורע.
וכשרואה בית המקדש, אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה", וקורע.
ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. ואחר כך כשיראה המקדש, קורע קרע אחר. וכל קריעה טפח. ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחילה, קורע על המקדש טפח, ואחר כך, כשיראה ירושלים, מוסיף על קרע ראשון כל שהוא.
אם קרע על אחת מערי יהודה, אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה, חוץ מירושלים, שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחילה, אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה.
כל הקרעים האלו – בידו, ומעומד. וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את ליבו. ואינו מאחה קרעים אלו לעולם. אבל רשאי לשללן למללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות.
היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא, תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר. ואם לאחר שלושים יום, חוזר וקורע (והוא הדין בערי יהודה ובמקדש).
מקור ורישיון
מקור: ויקיטקסט העברי, "שולחן ערוך אורח חיים תקסא", גרסה 2870553. רישיון: Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 4.0.קישור למקור