בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם. אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם, ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם ולא המתרגם יותר מהקורא, ואין הקורא רשאי לסייע למתרגם, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.

קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן.

האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו.